גמרא
פירוש
צָרַם אֹזֶן בְּכוֹר קָנְסוּ בְּנוֹ אַחֲרָיו מִשּׁוּם דְּאִיסּוּרָא דְּאוֹרָיְיתָא.
וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר מָכַר עַבְדּוֹ לְגוֹי1 וָמֵת קָנְסוּ בְּנוֹ אַחֲרָיו מִשּׁוּם דְּכֹל יוֹמָא מַפְקַע לֵיהּ מִמִּצְוֹת.
הָכָא מַאי גַּבְרָא קָנֵיס רַבָּנַן וְהָא לֵיתֵיהּ אוֹ דִלְמָא מָמוֹנָא קָנֵיס רַבָּנַן וְהָא אִיתֵיהּ.
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״לעובד כוכבים״.
מי שכיון מלאכתו במועד ומת אין קונסין בנו אחריו ורשאי לעשותה אחר שהיא מלאכת האבד:
כבר ידעת שהבכור נוהג בזמן הזה בארץ ומי שיש לו בכור נותנו לכהן וכהן מיטפל בו עד שיומם ואח״כ אוכלו אלא שאסור לו להטיל בו מום ואם הטיל בו מום קונסין אותו ולא ישחט עולמית אא״כ נפל בו מום אחר ואם מת אין קונסין בנו אחריו ורשאי לשחטו על אותו המום:
מי שמכר עבד כנעני שלו לגוים קנסו חכמים לפדותו עד מאה בדמיו מפני שהפקיעו ממצות ואם מת אין קונסי׳ בנו אחריו:
שדה שהעבירו בעליה קוצים שבה בשביעית כדי לתקנה למוצאי שביעית וכן אם סקלה מאבנים שבתוכה אע״פ שאסור לעשות כן מותר לזרעה למוצאי שביעית שאין זו עבודה גמורה ליאסר בדיעבד ולא עוד אלא שיש מתירין לכתחלה אלא דאיידי דנקט סופה לישנא דדיעבד נקט רישא נמי לישנא דדיעבד:
זבלה בין על ידי אדם והוא הקרוי כאן ניטייבה בין על ידי הכנסת צאן לדיר והוא הקרוי כאן נידיירה כדי שתהא זריעתה יפה במוצאי שביעית קונסין אותו ולא יזרענה ואין צריך לומר בחרישה ואם מת ולא קנסו בנו אחריו והרי הוא זורעה אפי׳ חרשה:
טמא טהרותיו של חברו אינו חייב מן הדין שהרי היזק שאינו ניכר הוא אלא שקנסוהו חכמים שלא יהא כל אחד הולך ומטמא טהרותיו של חברו ואמר פטור אני ואם מת לא קנסו בנו אחריו אע״פ שיורשו ויראה לי כן בכל קנס שהקהל קונסין את העובר או המתפרץ שאם מת לא קנסו בנו אחריו: המשנה השלישית והכונה לבאר בה היתר מלאכה מחמת המצאת שכר לפועל כשאין לו מה יאכל ואמר תחלה שאין לוקחין בתים עבדים ובהמה אלא לצורך המועד כלומר שיהא הלוקח צריך להם במועד כגון בית לדור בו ועבד לשמשו ובהמה לשחטה או לצורך המוכר כלומר אע״פ שאין הלוקח צריך לה הואיל והמוכר ישראל והוא צריך לה:
שאין לו מה יאכל פי׳ בגמ׳ שהוא ענין שלישי ומוסב על הפועל ופי׳ הדברים לצורך הלוקח או לצורך המוכר או לצורך הסופר שאין לו מה יאכל וצריכים להמציא לו איזה ריוח וכן הדין בכל מלאכה שאע״פ שאינה לצורך המועד ולא דבר האבד מותרין לעשותה כדי להמציא שכר לפועל ישראל שאין לו מה יאכל ומ״מ יראה לי שפי׳ משנה זו דוקא בשאינו חושש שלא להזדמן לו אחר המועד הא אם חושש לכך מותר אף שלא לצורך המועד ויש מי שאומר שלא אמרו שלא ליקח באלו אלא מפני שלקיחתם מפורסמת אבל מטלטלין וכיוצא בהם ממה שאין במקחו פרסום מותר אף שלא לצורך המועד ויש לחלוק ממה שאסרנו למעלה בפרקמטיא אלא בעבורי רווחא וכל שאין בו צורך איסור ולא הוזכרו אלו אלא שאע״פ שיש במקחם פרסום לצורך המועד מיהא מותר ולא יראה לי כן שאם כן היה לו לומר לוקחין בהמה לצורך המועד אלא כך פירושו אף באלו אע״פ שהוא מקח שתועלתו גדולה לא יקחם במועד אלא לצורך המועד מ״מ כל שחושש שלא יזדמן לו לאחר המועד מותר לדעתנו כמו שכתבנו:
ובתלמוד המערב הוסיפו במשנה זו אבנים ושאלו ניחא כלהון אבנים מה הן כלומר מה צורך בהן למועד כהדה אם היה כותלו גוחה סותרו ובונהו:
וזהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ומה שבא תחתיה בגמ׳ כך הוא:
אין כותבין שטרי חובות במועד אלא שיהא לוה על פה ואם אין המלוה מאמינו כותב לו וכן אם היה המלוה מאמינו אלא שרוצים לכתוב להרויח את הסופר מותר ואם לוה כבר והמלוה דוחקו לפרוע או לכתוב לו שטר חוב כותב וכן פירשו בתלמוד המערב אם אינו מאמינו כלומר במלוה שעברה:
ארבעה עשר של ניסן שהוא ערב הפסח אסור לו לעשות בו ביום מלאכה מחצות ולמעלה אבל מהנץ החמה עד חצות תלוי במנהג המקום מקום שנהגו לעשות עושין בכל ענין אף להתחיל ואף שלא לצורך מועד ובכל אומניות ומקום שנהגו שלא לעשות אין עושין אלא שאף במקום שנהגו שלא לעשות מותר לגמור לצורך המועד אבל שלא לצורך המועד אף לגמור אסור ואף לצורך המועד כל להתחיל אסור חוץ משלש אומניות שהותרו אף להתחיל אף במקום שנהגו שלא לעשות כל שהוא לצורך המועד והם החייטין והספרים והכובסין מפני שהם צריכים צורך גדול ועוד שהרי באלו מצינו להם היתר בחולו של מועד חייטין שהרי הדיוט תופר כדרכו ספרים וכובסים למי שבא ממדינת הים או שיצא מבית האסורים ואין צריך לומר שהותר בארבעה עשר כל מלאכה להמציא ריוח לישראל שאין לו מה יאכל וכן כתבו גדולי המפרשים וגדולי המחברים נוטים לפירוש איסור מלאכת ארבעה עשר בדרך אחרת ובמקומה יתבאר בע״ה והוסיפו בה אף הרצענין מפני שעולי הרגל מתקנים מנעליהם במועד ומכאן אסרו בתוספות לתקן מנעל במועד שלא הותרו אלא לעולי רגלים ושמא תאמר והרי הוא אבד שיקרע יותר או שיקרעו בתי שוקים שבתוכן הרי יכול לקנות אחרות ומ״מ לא יראה כן שלא הכל מצויין לקנות אלא שלדעתי בזמן התלמוד לא היו רוב בני אדם נוהגין בבתי שוקים ולא היתה שם מלאכת האבד מצד בתי שוקים וקריעת המנעלים דבר מועט הוא ואין לחוש בו אבל עכשיו שהכל רגילים בבתי שוקים ראוי להתיר מצדן כל תקון שבמנעל: המשנה הרביעית והכונה בה לבאר בקצת מלאכות על אי זה צד הותרו ואמר אין מפנין מבית לבית אבל מפנה הוא לחצרו מפני ששמחה הוא לו אמר הר״ם מבית לבית שבאותו חצר:
אמר המאירי אין מפנין מבית לבית כלומר אין מפנין כלים ותבואה מבית זה לבית אחר חוץ לחצרו אבל מפנה אותן לחצרו פי׳ בגמ׳ אבל מפנה מבית לבית באותו חצר עצמו:
ובתלמוד המערב אמרו אין מפנין מדירה נאה לדירה נאה ולא מכעורה לכעורה ולא מכעורה לנאה ואין צריך לומר מנאה לכעורה ובתוך שלו אף מנאה לכעורה מפנין שמחה הוא לאדם כשהוא דר בתוך שלו נמצא שכל שבאותו חצר הן שלו בשלו הן של אחרים בשל אחרים מותר וחוץ לחצר הכל אסור אא״כ של אחרים בשלו וכן הלכה:
וזהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:
המשנה החמשית והכונה בה ככונת מה שלפניה אין מביאין כלים מבית האומן אם חושש להן מפנן לחצר אחרת אמר הר״ם וכשהכלים לצורך המועד כגון כרים וכסתות ומצעות וכלי האכילה והשתיה מביאין אותן מבית האומן:
אמר המאירי אין מביאין כלים מבית האומן כגון שנגמרה תפירת בגדו והם בבית החייט במועד ואין צריכין לו במועד אסור לו להביאם מפני הטורח ויש אומרים מפני החשד שיאמרו הרואים שאף הולכתן היתה במועד ואם חושש להם שמא יגנבו כגון שבית האומן רעוע או שהוא חשוד מפנן לחצר אחרת סמוך לבית האומן ואע״פ שהכנסת פירות בביתו הותרה מחשש גנבה לשם הקלו שחשש גניבתם ניכר לכל:
ולענין פסק מביאים כלים מבית האומן כל שהם לצורך המועד אבל כלים שאין לצורך המועד כגון מחרישה מן הלוטש והדומים לזו אין מביאין ואם אין לאומן מה יאכל נותן לו שכרן ומניחן אצלו ואם אינו מאמינו מניחו בבית הסמוך לו ואם חושש להם שמא יגנבו מפנן לחצר אחרת אבל לא יביאם לביתו אא״כ ראוי לחוש לה בכל מקום והולכה אף לצורך המועד אסור בארבעה עשר בניסן עד חצות אף במקום שנהגו שלא לעשות מוליכן לצורך המועד ומביאים אף שלא לצורך וכן הלכה וי״מ בה אף מחצות ולמעלה וכן עקר:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
כבר ידעת שהבכור נוהג בזמן הזה בארץ ומי שיש לו בכור נותנו לכהן וכהן מיטפל בו עד שיומם ואח״כ אוכלו אלא שאסור לו להטיל בו מום ואם הטיל בו מום קונסין אותו ולא ישחט עולמית אא״כ נפל בו מום אחר ואם מת אין קונסין בנו אחריו ורשאי לשחטו על אותו המום:
מי שמכר עבד כנעני שלו לגוים קנסו חכמים לפדותו עד מאה בדמיו מפני שהפקיעו ממצות ואם מת אין קונסי׳ בנו אחריו:
שדה שהעבירו בעליה קוצים שבה בשביעית כדי לתקנה למוצאי שביעית וכן אם סקלה מאבנים שבתוכה אע״פ שאסור לעשות כן מותר לזרעה למוצאי שביעית שאין זו עבודה גמורה ליאסר בדיעבד ולא עוד אלא שיש מתירין לכתחלה אלא דאיידי דנקט סופה לישנא דדיעבד נקט רישא נמי לישנא דדיעבד:
זבלה בין על ידי אדם והוא הקרוי כאן ניטייבה בין על ידי הכנסת צאן לדיר והוא הקרוי כאן נידיירה כדי שתהא זריעתה יפה במוצאי שביעית קונסין אותו ולא יזרענה ואין צריך לומר בחרישה ואם מת ולא קנסו בנו אחריו והרי הוא זורעה אפי׳ חרשה:
טמא טהרותיו של חברו אינו חייב מן הדין שהרי היזק שאינו ניכר הוא אלא שקנסוהו חכמים שלא יהא כל אחד הולך ומטמא טהרותיו של חברו ואמר פטור אני ואם מת לא קנסו בנו אחריו אע״פ שיורשו ויראה לי כן בכל קנס שהקהל קונסין את העובר או המתפרץ שאם מת לא קנסו בנו אחריו: המשנה השלישית והכונה לבאר בה היתר מלאכה מחמת המצאת שכר לפועל כשאין לו מה יאכל ואמר תחלה שאין לוקחין בתים עבדים ובהמה אלא לצורך המועד כלומר שיהא הלוקח צריך להם במועד כגון בית לדור בו ועבד לשמשו ובהמה לשחטה או לצורך המוכר כלומר אע״פ שאין הלוקח צריך לה הואיל והמוכר ישראל והוא צריך לה:
שאין לו מה יאכל פי׳ בגמ׳ שהוא ענין שלישי ומוסב על הפועל ופי׳ הדברים לצורך הלוקח או לצורך המוכר או לצורך הסופר שאין לו מה יאכל וצריכים להמציא לו איזה ריוח וכן הדין בכל מלאכה שאע״פ שאינה לצורך המועד ולא דבר האבד מותרין לעשותה כדי להמציא שכר לפועל ישראל שאין לו מה יאכל ומ״מ יראה לי שפי׳ משנה זו דוקא בשאינו חושש שלא להזדמן לו אחר המועד הא אם חושש לכך מותר אף שלא לצורך המועד ויש מי שאומר שלא אמרו שלא ליקח באלו אלא מפני שלקיחתם מפורסמת אבל מטלטלין וכיוצא בהם ממה שאין במקחו פרסום מותר אף שלא לצורך המועד ויש לחלוק ממה שאסרנו למעלה בפרקמטיא אלא בעבורי רווחא וכל שאין בו צורך איסור ולא הוזכרו אלו אלא שאע״פ שיש במקחם פרסום לצורך המועד מיהא מותר ולא יראה לי כן שאם כן היה לו לומר לוקחין בהמה לצורך המועד אלא כך פירושו אף באלו אע״פ שהוא מקח שתועלתו גדולה לא יקחם במועד אלא לצורך המועד מ״מ כל שחושש שלא יזדמן לו לאחר המועד מותר לדעתנו כמו שכתבנו:
ובתלמוד המערב הוסיפו במשנה זו אבנים ושאלו ניחא כלהון אבנים מה הן כלומר מה צורך בהן למועד כהדה אם היה כותלו גוחה סותרו ובונהו:
וזהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ומה שבא תחתיה בגמ׳ כך הוא:
אין כותבין שטרי חובות במועד אלא שיהא לוה על פה ואם אין המלוה מאמינו כותב לו וכן אם היה המלוה מאמינו אלא שרוצים לכתוב להרויח את הסופר מותר ואם לוה כבר והמלוה דוחקו לפרוע או לכתוב לו שטר חוב כותב וכן פירשו בתלמוד המערב אם אינו מאמינו כלומר במלוה שעברה:
ארבעה עשר של ניסן שהוא ערב הפסח אסור לו לעשות בו ביום מלאכה מחצות ולמעלה אבל מהנץ החמה עד חצות תלוי במנהג המקום מקום שנהגו לעשות עושין בכל ענין אף להתחיל ואף שלא לצורך מועד ובכל אומניות ומקום שנהגו שלא לעשות אין עושין אלא שאף במקום שנהגו שלא לעשות מותר לגמור לצורך המועד אבל שלא לצורך המועד אף לגמור אסור ואף לצורך המועד כל להתחיל אסור חוץ משלש אומניות שהותרו אף להתחיל אף במקום שנהגו שלא לעשות כל שהוא לצורך המועד והם החייטין והספרים והכובסין מפני שהם צריכים צורך גדול ועוד שהרי באלו מצינו להם היתר בחולו של מועד חייטין שהרי הדיוט תופר כדרכו ספרים וכובסים למי שבא ממדינת הים או שיצא מבית האסורים ואין צריך לומר שהותר בארבעה עשר כל מלאכה להמציא ריוח לישראל שאין לו מה יאכל וכן כתבו גדולי המפרשים וגדולי המחברים נוטים לפירוש איסור מלאכת ארבעה עשר בדרך אחרת ובמקומה יתבאר בע״ה והוסיפו בה אף הרצענין מפני שעולי הרגל מתקנים מנעליהם במועד ומכאן אסרו בתוספות לתקן מנעל במועד שלא הותרו אלא לעולי רגלים ושמא תאמר והרי הוא אבד שיקרע יותר או שיקרעו בתי שוקים שבתוכן הרי יכול לקנות אחרות ומ״מ לא יראה כן שלא הכל מצויין לקנות אלא שלדעתי בזמן התלמוד לא היו רוב בני אדם נוהגין בבתי שוקים ולא היתה שם מלאכת האבד מצד בתי שוקים וקריעת המנעלים דבר מועט הוא ואין לחוש בו אבל עכשיו שהכל רגילים בבתי שוקים ראוי להתיר מצדן כל תקון שבמנעל: המשנה הרביעית והכונה בה לבאר בקצת מלאכות על אי זה צד הותרו ואמר אין מפנין מבית לבית אבל מפנה הוא לחצרו מפני ששמחה הוא לו אמר הר״ם מבית לבית שבאותו חצר:
אמר המאירי אין מפנין מבית לבית כלומר אין מפנין כלים ותבואה מבית זה לבית אחר חוץ לחצרו אבל מפנה אותן לחצרו פי׳ בגמ׳ אבל מפנה מבית לבית באותו חצר עצמו:
ובתלמוד המערב אמרו אין מפנין מדירה נאה לדירה נאה ולא מכעורה לכעורה ולא מכעורה לנאה ואין צריך לומר מנאה לכעורה ובתוך שלו אף מנאה לכעורה מפנין שמחה הוא לאדם כשהוא דר בתוך שלו נמצא שכל שבאותו חצר הן שלו בשלו הן של אחרים בשל אחרים מותר וחוץ לחצר הכל אסור אא״כ של אחרים בשלו וכן הלכה:
וזהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:
המשנה החמשית והכונה בה ככונת מה שלפניה אין מביאין כלים מבית האומן אם חושש להן מפנן לחצר אחרת אמר הר״ם וכשהכלים לצורך המועד כגון כרים וכסתות ומצעות וכלי האכילה והשתיה מביאין אותן מבית האומן:
אמר המאירי אין מביאין כלים מבית האומן כגון שנגמרה תפירת בגדו והם בבית החייט במועד ואין צריכין לו במועד אסור לו להביאם מפני הטורח ויש אומרים מפני החשד שיאמרו הרואים שאף הולכתן היתה במועד ואם חושש להם שמא יגנבו כגון שבית האומן רעוע או שהוא חשוד מפנן לחצר אחרת סמוך לבית האומן ואע״פ שהכנסת פירות בביתו הותרה מחשש גנבה לשם הקלו שחשש גניבתם ניכר לכל:
ולענין פסק מביאים כלים מבית האומן כל שהם לצורך המועד אבל כלים שאין לצורך המועד כגון מחרישה מן הלוטש והדומים לזו אין מביאין ואם אין לאומן מה יאכל נותן לו שכרן ומניחן אצלו ואם אינו מאמינו מניחו בבית הסמוך לו ואם חושש להם שמא יגנבו מפנן לחצר אחרת אבל לא יביאם לביתו אא״כ ראוי לחוש לה בכל מקום והולכה אף לצורך המועד אסור בארבעה עשר בניסן עד חצות אף במקום שנהגו שלא לעשות מוליכן לצורך המועד ומביאים אף שלא לצורך וכן הלכה וי״מ בה אף מחצות ולמעלה וכן עקר:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
הערות
הערות
Gemara
Peirush